1. לפני שתי בקשות של הנאשמים: האחת- להורות על זיכוי הנאשמים מאחר שלא הוכחה האשמה אף לכאורה, על פי הוראות סעיף 158 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], תשמ"ב-1982 (להלן - חוק סדר הדין הפלילי); והשניה- להורות על תיקון פרוטוקול הדיון מיום 7.11.11.
2.
אין להשיב לאשמה
בתום שמיעת ראיות התביעה, בישיבה מיום 7.11.11, טען ב"כ הנאשמים כי אין להשיב לאשמה. זאת, כיוון שאין בראיות התביעה הוכחה לכאורה לאשמה המיוחסת לנאשמת 1 בכתב האישום, והיא עבירות על סעיפים 2(א)(2), 2(ב)(2), (3) ו-(7) לחוק עובדים זרים, התשנ"א- 1991 (להלן- חוק עובדים זרים), וכן לאשמה המיוחסת לנאשם 2 בכתב האישום בגין עבירות על הסעיפים 5, 2(א)(1), 2(ב)(2) ו-(3). טוען ב"כ הנאשמים כי לא עלה בידי התביעה להוכיח כי העובדים הזרים אשר נתפסו היו עובדי הנאשמת 1. מעדותו של מר עמית חיון, עד המאשימה, עולה כי העובדים אשר נתפסו היו עובדיו, והם אף נתפסו במסעדתו. כמו כן מר חיון הואשם בהעסקתם, ואף שילם את הקנס המינהלי בגין עבירה זו.
מוסיף ב"כ הנאשמים כי במועד ביצוע העבירה הנאשם 2 לא היה בעל תפקיד בנאשמת 1 ומשכך אין לקשור אותו לעבירה בה עסקינן.
3. מנגד טוענת המאשימה כי בשלב זה מספיקות ראיות דלות לכאורה כדי להורות לנאשמים להשיב לאשמה, מה גם שבהודעת הנאשם מיום 19.10.03, מועד ביצוע העבירה (מ/1), הוא מודה כי הוא משמש כמנהל הנאשמת 1, וכי סיפק למסעדתו של מר חיון עובדים. מוסיף ב"כ המאשימה כי קיימת התאמה בין הודעתו של נאשם 2 (מ/1) לבין הודעתו של מר חיון (מ/4) הודעות אלו יוצרות קשר בין הנאשמים לעבירות המיוחסות להם. מכאן, שקיימת, ולו לכאורה, ראשית ראיה לאשמת הנאשמים, ויש לדחות את הטענה על הסף.
4. לאחר ששמעתי את טענות הצדדים מצאתי כי דין הטענה להידחות מן הטעמים המפורטים להלן.
סעיף 158 לחוק סדר הפלילי [נוסח משולב] תשמ"ב - 1982 (להלן - חוק סדר הדין הפלילי), קובע:
"נסתיימה פרשת התביעה ולא הוכחה האשמה אף לכאורה, יזכה בית המשפט את הנאשם - בין על פי טענת הנאשם ובין מיזמתו - לאחר שנתן לתובע להשמיע את דברו בעניין; הוראות סעיפים 182-183 יחולו גם על זיכוי גם לפי סעיף זה".
הוראה זו מאפשרת לזכות את נאשם בתום פרשת התביעה, אם לא הוכחה אשמתו לכאורה. בספרו
על סדר הדין בפלילים, תשס"ג-2003, מפרט י. קדמי את הנסיבות שבהן תתקבל טענה זו:
"כי אין בראיות שהוגשו לבית המשפט
מטעם התביעה כדי לבסס הרשעה 'אפילו יינתן בהן מלוא האמון, ויוענק להן מלוא המשקל הראייתי'. במצב כזה, אין הצדקה לדרוש מן הנאשם להתגונן; שהרי אין לו בפני 'מה' להתגונן, וראוי לזכותו" (ההדגשה במקור) חלק שני, כרך א', בע' 1049:
.
בע"פ 732/76
מ"י נ' כחלון, פד"י לב(1) 170, נקבע מתי ייאמר כי התביעה עמדה בחובתה להוכיח אשמה לכאורה של הנאשם:
"בית המשפט לא יטה אוזן קשבת לטענה שלפיה אין להשיב לאשמה אם הובאו ראיות בסיסיות, אם כי דלות, להוכחת יסודותיה של העבירה שפרטיה הובאו בכתב האישום. ראיות בסיסיות לעניין זה, אין משמען כאמור ראיות שמשקלן והיקפן מאפשר הרשעה על אתר, אלא כדברי בית המשפט העליון בע"פ 28/49 הנ"ל, ראיות במידה, היוצרות אותה מערכת הוכחות ראשונית המעבירה את הנטל של הבאת ראיות (להבדיל מנטל השכנוע) מן התביעה לנאשם".
5. כעולה מן האמור לעיל, יש לברר בשלב זה של ההליך האם הצליחה התביעה להקים מערך ראיות ראשוני, אף אם דל, להוכחת אשמתו של הנאשם, תוך בידוד הראיות המפלילות והחומר שהובא לחובת הנאשם מן הראיות האחרות. בחינת הראיות הנעשית עתה שונה מזו הנעשית בסיום שלב שמיעת הראיות. בתום פרשת התביעה בית המשפט אינו בוחן אם אשמתו של הנאשם הוכחה מעבר לספק סביר, אלא האם הובאה "ראיה לכאורה" מצד התביעה. "ראיות לכאורה" הן לענייננו ראיות קבילות אשר עברו באופן ראשוני את כור ההיתוך של ההליך הפלילי (מרדכי לוי, טענת "אין להשיב לאשמה" - בחינה מחדש, הפרקליט כרך מט(1) 225, 242). על מנת לזכות את הנאשם בשלב זה, יש להגיע למסקנה כי אף אם כל החומר שהובא לחובתו יזכה במלא האמון והמשקל, לא יהא בו כדי לבסס הרשעה בעבירה המיוחסת לנאשם, ומשכך אין לו מפני מה להתגונן.
הלכה היא, אם כן, כי די בקיומן של ראיות דלות ואפילו ב"חלקים או ב"שברים" של עדות, להוכחת יסודות העבירות המיוחסות לנאשם, כדי לחייבו להשיב על האשמה. בשלב דיוני זה אין להביא בחשבון שיקולי מהימנות העדים, משקלן הראייתי או דיותן של הראיות אשר הוצגו במסגרת פרשת התביעה. רק בנסיבות נדירות, כאשר הראיות שהובאו הינן כה בלתי סבירות, ששום בית משפט סביר לא יכול היה לראות בהן בסיס להרשעה - יטה בית המשפט אוזן לטענות בדבר מהימנותן.
6. בחקירתו של הנאשם מיום 19.10.03 (מ/1) אמר הנאשם 2 כי הוא הבעלים של נאשמת 1, וכי סיפק עובדים זרים למסעדתו של מר חיון, ואף למספר מסעדות נוספות. כך עולה גם מהודעתו של מר חיון (מ/4), לפיה הנאשם 2 הוא שסיפק למסעדתו עובדים.
כמו כן, הן בהודעת הנאשם 2 (מ/1) והן בהודעתו של מר חיון (מ/4), התייחסו השניים לעובד תאילנדי שהיה אחראי על איסוף הכספים מבעלי המסעדות וחלוקתו לעובדים התאילנדים.
עוד אוסיף כי בעדותו לפני בית הדין, אישר מר חיון, את דבריו בהודעתו (מ/4), כי נאשם 2 סיפק לו עובדים זרים, ואף היה אחראי על העסקת העובדים, לרבות פיטוריהם וכן על אשרות עבודה של העובדים האמורים (ראו בע' 21 ש' 11-13, 24-28).
נוכח האמור, סבורני, כי קיימת ראשית ראיה להוכחת אשמתו של נאשם, 2 ועל כן יש להמשיך בהליך כנגדו.